‏יום שלישי ‏27 ‏יוני ‏2017

חזרה
ראשית דבר איך התחלתי להקשיב לאמא שלי / ענת קלו לברון

אני אוהבת את אמא שלי. יותר מזה - אני אוהבת לאהוב את אמא שלי, אני מתרגשת מזה שאני אוהבת את אמא שלי, אבל חייבת להודות שזה ממש לא תמיד היה ככה...ענת קלו לברון מספרת על היום בו התחילה להקשיב

 

ראשית דבר - 

איך התחלתי להקשיב לאמא שלי  / ענת קלו לברון          


המון דברים התחלתי בשנים האחרונות, התחלתי לכתוב את הקואצ'לטר, התחלתי לנהל יומן קארמי, התחלתי לתת הרצאות, התחלתי לרוץ, התחלתי לשדר ברדיו, התחלתי לסדר את הארונות, התחלתי להקשיב לאמא שלי, התחלתי לעשות מדיטציה, התחלתי להפסיק לשתות קפה, התחלתי לכתוב דפי בוקר, התחלתי לנהל תקציב, התחלתי לחסוך, התחלתי לעשות דיאטה, התחלתי להפעיל את הפנגו ולאחרונה גם התחלתי להעביר סדנה להתפתחות וצמיחה.


מכיוון שיש לי תחושה שרובכם מאמינים שבכל מה שהתחלתי גם התמדתי אני שמחה לנפץ לכם את הבועה ולהכריז קבל עם וקוראים שזו לא התמונה. היומן הקארמי מזמן במגירה, המדיטציה פינתה את מקומה, בכל בוקר אני שותה שתי כוסות קפה כמו גדולה, לאחרונה הפסקתי להישקל בשביל לא לראות את כובד הצרה, על תקציב אין מה לדבר ומי שרוצה לבוא ולמצוא ארונות מסודרים יצטרך לחפש אישה באמת מסודרת ולא סוג של מתחזה.
כן, למרות שכולנו רגילים להאמין למשפט שאומר שכל ההתחלות קשות, במציאות התחלות הן נורא קלות. התחלה בדרך כלל מלווה באופוריה, כזו שאומרת שאנחנו נעשה את זה אחרת, אנחנו נצליח, אנחנו נהיה יותר חכמים מאחרים ואז כשאנחנו מגיעים אנחנו רואים שהדברים הם לא כל כך פשוטים.

  
 
 

"הייתי כל כך טעונה וכל כך כעוסה, שלא הצלחתי לנהל איתה שיחה בלי לריב, לצעוק ולמצוא עוד הוכחה לכמה נזק היא גרמה."

 
 

וזה בדיוק מה שקרה לי כשישבתי בקורס מאמנים של נטאלי בן דוד. כבר בשיעור הראשון היא אמרה: "ביום שתתחילו להקשיב לאחרים, תשמעו דברים שכל ימי חייכם פיללתם שיאמרו לכם". וואו. הרגשתי איך אני עפה. היו כל כך הרבה דברים שעשיתי וריציתי כדי שיאמרו לי דברים שפיללתי לשמוע, ופתאום נטאלי מגיעה ומסבירה שבסך הכל מדובר בהקשבה. בהמשך השיעור התברר שלא סתם הקשבה, אלא הקשבה לאדם אחר עד שהוא מסיים לומר את המילה האחרונה. היא בקשה שבשבוע הקרוב נבחר אדם אחד, שבמשך כל השבוע נקשיב לו עד שהוא מסיים את דבריו. תודו שזה נשמעו מדע בדיוני, להקשיב לבן אדם עד סוף דבריו. הרי תוך כדי שאחרים מדברים, אנחנו כבר חושבים מה אנחנו נגיד, ובדרך כלל או שאנחנו כל כך מתרגזים או שאנחנו כל כך ממהרים שנדמה לנו שאם לא נעזור לבן שיחנו הוא ימשיך וימשיך, ואז אנו מתפרצים. ולמרות שלא הייתי תלמידה מן המניין ממש רציתי לנסות אבל רגע לפני שקיבלתי החלטה היא הוסיפה ואמרה "אני מציעה לכם לאתגר את עצמכם ולבחור מישהו שהכי קשה לכם להקשיב לו".

 
לא היתה שאלה לגבי מי המועמדת הטבעית למשימה.
 
אני אוהבת את אמא שלי. יותר מזה - אני אוהבת לאהוב את אמא שלי, אני מתרגשת מזה שאני אוהבת את אמא שלי, אבל חייבת להודות שזה ממש לא תמיד היה ככה.
 
כשבגיל 27 מצאתי את עצמי על ספת הפסיכולוגית בפעם הראשונה, הייתי אבודה. מבחוץ זה נראה כמו תמונה מושלמת: בחורה צעירה שנשואה לגבר חלומותיה, עובדת במשרה מדהימה, נראית מצוין ואף אחד לא יכול לעמוד בדרכה. אלא שהתמונה האמיתית היתה שונה: הייתי אישה רדופה, שבאותה שנה נכשלה במשימה החשובה מכל - לתמוך בבעלה, אישה שרק היא ידעה שהיא לא מצליחה לעשות את עבודתה, ואפילו את ההריון אליו נכנסה מתוך מחשבה שאולי הוא ישיב קצת שמחה לחייה וחיי בעלה, היא הצליחה לאבד, וגילתה תוך כך שכל הריון עתידי שלה ילווה בדאגה וחרדה.
התחושה הכללית שאפפה אותי היתה שאני חייבת לברוח הכי רחוק שאני יכולה. איכשהו, במקום לתפוס מטוס לברזיל תפסתי יוזמה והגעתי לפסיכולוגית עליה קבלתי המלצה חמה מחברה. "ספרי לי על עצמך", היתה בקשתה הראשונה, וכשלא ממש מצאתי מאיפה להתחיל היא עזרה ואמרה: "את יודעת מה, תתחילי מאמא שלך". "דווקא מאמא שלי...", חשבתי לעצמי, ומיד עלו בי כל רגשות האשמה. "אמא שלי..", אמרתי אחרי כמה שניות של מחשבה, "אמא שלי היא האישה הכי טובה שאני מכירה". היום כשאני נזכרת בתשובה התמימה שלי אני חושבת שהייתי מאוד צעירה וחמודה. דיברנו במשך שעה והפסיכולוגית, שהבינה שאני באמת במצוקה, ביקשה שלפחות בתקופה הראשונה אגיע פעמיים בשבוע.
 
אני זוכרת איך הייתי מחכה לכל פגישה. החוויה של להיות מוקשבת, גרמה לי להרגיש פחות אשמה ויותר חשובה. לאט לאט, עם כל פגישה, האישה שהכתרתי בפגישה הראשונה כאישה הכי טובה, הלכה והתרחקה מההגדרה.
 
"היא מעולם לא ראתה אותך" אבחנה הפסיכולוגית ואני מיד הסכמתי עם אבחנתה. וואלה, היא אף פעם לא ראתה אותי, היא חשבה רק על עצמה. "היא כל הזמן ניסתה לשנות אותך כדי שתתאימי לתבנית הילדה המושלמת שהיא טוותה". אוי כמה היא צודקת. הרגשתי כזאת הקלה. במשך כל השנים הרגשתי שאני בדיוק ההפך ממה שאמא שלי רצתה. היא רצתה שהבת שלה תהיה תלמידה טובה ואני הייתי תלמידה גרועה, היא רצתה שאתמיד בנגינה ואני מכרתי את האקורדיון אחרי שנה והעדפתי ללכת לתנועה. היא רצתה שארקוד בלט ואני רציתי להסתובב ברחובות השכונה. אבל זו היתה רק תחילתה של הרשימה. היא רצתה שאשמע מוסיקה קלאסית, רצתה שאקרא, שאראה הצגות ושאהיה חברה של ילדות מאוד טובות. אחר כך היא רצתה שלא אעשן, שלא אסע לאוסטרליה ושלא אצא עם הילד הכי מופרע. 
ככל שהתקדם הטיפול הפכתי מאשמה סידרתית להיות מאשימה, "היא אף פעם לא מרוצה ממה שאני עושה, מעולם לא שמעתי ממנה מילה טובה", הודעתי, ומיד שלפתי הוכחה מרשיעה: "את רוצה לשמוע איזה משפט היא אומרת לי בלי להבין מה הנזק שהיא עושה? נראה לי שהחליפו אותך בבית היולדות, לי לא היתה יוצאת ילדה כזאת." הפסיכולוגית הזדעזעה. "את מבינה, בעצם היא אומרת שאני נטע זר במשפחה, במקום שהיא תקבל משהו טוב כמוה, למורת רוחה היא קיבלה ילדה הרעה". הפסיכולוגית הקשיבה והנהנה בהסכמה.
הטיפול המשיך והתקדם, ואני הרגשתי יותר טוב, יותר חזקה. וכמו כל דבר שמתמקדים בו, כך גם האשמה של אמא שלי הלכה וגדלה. הייתי כל כך טעונה וכל כך כעוסה, שלא הצלחתי לנהל איתה שיחה בלי לריב, לצעוק ולמצוא עוד הוכחה לכמה נזק היא גרמה. כשהיינו מדברות בטלפון, הייתי מניחה את השפופרת על הספה, ומדי פעם מרימה בחזרה, ובלי כל קשר לשיחה אומרת 'אהה...., אהה'. בשיחות שבהן לא הנחתי את השפופרת, הייתי מביעה את קוצר רוחי בדרכים שלא משתמעות לשתי פנים, עד שאמא שלי היתה מבינה ומנתקת את השיחה. באותם מקרים הייתי סופרת לעצמי בלב "אחת שתיים שלוש", ואחרי שלוש שניות היא היתה מתקשרת שוב, כדי לומר משהו ששכחה.

אחרי שנה וחצי של טיפול הצטרף בני בכורי למשפחה, ולמרות שיש אמונה שאומרת שכשילדות הופכות לאמהות הן סולחות ומתקרבות, לי זה לא קרה. יום אחד כשהבטתי עליו כמו שראוי להסתכל על פלא הבריאה, אמא שלי ניסתה לרמוז לי את מה שידעה: "תדעי לך שגם אני החזקתי אותך בדיוק באותה הצורה, גם אני הסתכלתי עליך בכזו הערצה." העניין הוא, שכשאנחנו מאמינים לסיפור שלנו, אין שום סיכוי שנאמין לסיפור אחר, גם אם הוא אמת לאמיתה. באותה שניה הסתכלתי עליה כאילו היא אויבת המדינה, ובהתנשאות האופיינית לי אמרתי לה: "הצחקת אותי, את לא הרגשת שמינית ממה שאני מרגישה". אלוהים, כמה האמנתי למחשבה שאמא שלי הקטינה אותי, הגבילה אותי ולא נתנה לי לגדול כמו שהייתי רוצה.
 
השנים חלפו, את התווית ששמתי על אמי לא הצלחתי להוריד והאמת שגם לא ניסיתי בשום שלב, גם לא כשעמדה לצדי בכל רגע וכל שנייה. גם כשרק הציעה להגיש לי עזרה, כשרק רצתה להעניק לי אהבה, גם כשרק היתה מתפעלת מילדי בלי הפסקה, גם כשהגיעה בכל בוקר לבית החולים להיות איתי בשעתי הקשה. נשארתי מרוחקת והתבצרתי באמונתי, אוספת עוד ועוד הוכחה. מבחינתי, בדיוק כמו בכל הסיפורים שאנו מתחזקים, זו לא היתה תווית אלא אמת לאמיתה.
 
עד ששמעתי את נטאלי בן דוד מבטיחה, שביום בו אתחיל להקשיב לאמא שלי אשמע דברים שכל ימי חיי פיללתי שהיא תגיד לי. עם כל הרצון שלי לעמוד במשימה, התקשיתי לדמיין את עצמי מקשיבה לאמא שלי ללא הפסקה. מה שבסופו הכריע את הכף, היתה הידיעה שהמטלה תחומה בזמן "שבוע אחד" אמרתי לעצמי, " אולי זה לא יהיה כל כך נורא".
וכך מצאתי את עצמי בפעם הראשונה אחרי המון שנים מקשיבה לאמא שלי ולא מנסה לסגור את השיחה. ההפתעה הראשונה היתה התגלית שהשד לא כל כך נורא. ההפתעה השנייה היתה שגיליתי אישה שאפשר לשוחח איתה. ההפתעה השלישית היתה שלא רק שזה לא נורא - זה אפילו היה נעים, ובאורח פלא העלים לי את רגשות האשמה. מעבר לכך, נראה כאילו מישהו גילה לה את התרגיל שאני עושה; שיחותינו התקצרו, בשום שלב לא הרגשתי מועקה, התחלתי באמת להתעניין, ואפילו לחכות לשיחות עמה. 
השיחה הפנימית שבדרך כלל ליוותה את השיחות שלנו התחלפה. אם לפני כן בכל שיחה הרגשתי אשמה, נזופה, מאכזבת וקטנה, פתאום היתה שם שיחה פנימית חדשה, שיחה שבה התפעלתי מעצמי ומיכולת ההקשבה שלי. מכל שיחה שבה הצלחתי להקשיב הייתי יוצאת מרוצה וגאה. לאט לאט, כשהתרגלתי לעובדה שאני מקשיבה, יכולתי להפסיק להיות כל כך מרוצה מעצמי ולגלות שאני לא האחראית היחידה. פתאום גיליתי שאמא שלי מקשיבה לי בחזרה. האישה שחשבתי שלא רואה אותי ממטר ורק מרוכזת בעצמה התגלתה כאישה מתעניינת, מתלהבת ומקשיבה. והכי מפתיע, לפחות מבחינתי, היה שהמנהג להתקשר אלי שלוש שניות אחרי שאנחנו מסיימות את השיחה נעלם כלא היה. אמא שלי, שסוף כל סוף יכלה לדבר בשלווה, איבדה את הצורך להתקשר שוב בסוף השיחה. לקח לי קצת זמן לעלות על זה,אבל זו היתה מראה כל כך חדה ונקייה ששיקפה עד כמה האמת היא פשוטה.
 
בספרו "כוחו של הרגל" מסביר צירלס דוהינג שחיינו הם מצבור של הרגלים, בכל יום אנחנו מתפעלים בקלילות, מרגע יקיצתנו, מאות הרגלים שאין לנו מושג שהם קיימים. הבשורה הרעה היא שקשה מאוד להפסיק הרגלים - הם כל כך טבועים בנו וכל כך מושרשים בנו וכל כך אין לנו מושג שהם קיימים, שהסיכויים שנצליח לנצח אותם הם אפסיים. הבשורה הטובה היא, שכל ההרגלים מורכבים מאותה נוסחה, שכשנצליח להבין אותה נצליח להשתמש בכוחם של הרגלים קיימים ולהפוך אותם להרגלים חדשים. לדבריו, הרגל מורכב ממעגל שחוזר על עצמו. זה מתחיל מסימן, שגורר אחריו פעולה רוטינית, שגוררת אחריה גמול, שעם הזמן גורר אחריו השתוקקות שכבר תגרום לסימון לחזור על עצמו ולהניע שוב ושוב את הפעולה. עד לאותו תרגיל בשיחות עם אמי, הסימן היה המילה הראשונה שהיא אמרה, הפעולה הרוטינית היתה לנסות ולהצליח להשתיק אותה, והגמול היה הקלה רגעית עם סיום השיחה ועד לתחילת רגשות האשמה. 

על מנת שנצליח לשנות הרגל, עלינו להשאיר את אותו הסימן, לשנות את הפעולה הרוטינית ולהיות ערים לגמול החדש שהפעולה החדשה טומנת בחובה. זה בדיוק מה שקרה לי. עם כל שיחה של הקשבה, גיליתי אישה שבמשך כל חיי נתנה לי את כל מה שאני צריכה, אישה שעמדה לצדי בכל רגע וכל שנייה, אישה שתמיד ידעתי שאוכל לסמוך עליה כשאהיה בצרה, אישה שלפחות חצי ממה שאני אוהבת בעצמי היא זרעה, אישה שחיכתה בסבלנות עד שבתה תעבור את הדרך שהיא צריכה. וכמו שנטאלי הבטיחה, אישה שברגע שהתחלתי להקשיב לה שמעתי דברים שכל ימי חיי פיללתי שהיא תגיד לי. בכל שיחה בה היא אומרת לי כמה היא אוהבת אותי, כמה היא גאה בי, כמה היא סומכת עלי, כשמסתיימת השיחה אני שואלת את עצמי בתדהמה: " יכול להיות שגם במשך כל השנים שבהן חשבתי שהיא נוראה, היא החמיאה והעצימה, רק שהתודעה שלי, שהיתה כל כך מקובעת וקשיחה, לא יכלה לשמוע את מה שהיא אמרה?"
 
לפני שנסענו יחד לברצלונה, היתה אמי מזכירה לי, לפחות אחת לשלוש שיחות טלפון: "אני כל כך שמחה שאנחנו נוסעות ביחד, זה עומד להיות פשוט נפלא. אבל תעשי טובה ענתי, תזמיני כבר את הטיסה." ואני הייתי עונה: "יהיה בסדר אמא, הכי טוב בתקופה הזו להזמין כרטיסים בדקה האחרונה, זו בדיוק התקופה שאף אחד לא נוסע, אל תדאגי, אנחנו בטוח ניסע" ואמא שלי מתחילה לצחוק ואומרת " מישהו בטוח החליף אותך, אין לי מושג איך יצאת כל כך שונה, הלוואי שגם אני הייתי מצליחה להיות כזאת רגועה".

  

**
קואצ'לטר לוח אירועים מיוחדיםקואצ'לטר לקריאות כתבות נוספות 
הצטרף חינם לתפוצת המגזין קואצ'לטר 

 
גרסה להדפסה

  • לכתבות נוספות
  • שלח לחבר

    לא התקבלו תגובות לכתבה. הקלק כאן להוספת תגובה

  • מופעל על ידי קואצ'ינג אינטראקטיב 2006
    שרת מנוהל בחברת