‏יום שלישי ‏27 ‏יוני ‏2017

חזרה
אין מצב שמשהו טוב ייצא מזה / ענת קלו לברון

הגדולה ביכולת שלך להיות מחובר למשמעות ולתרומה שלך היא, שבאורח פלא השיחה על משמעות משתיקה כמעט כל שיחה אחרת, כי וכשאתה מבין מה הערך שאתה נותן כבר אין שיחה על טובות הנאה, וכשאתה מבין שאתה נותן ערך אתה לא יכול לחשוב שאתה מנצל אחרים גם לא את בתך הקטנה."

 

ראשית דבר - משמעות 
אין מצב שמשהו טוב ייצא מזה / ענת קלו לברון
 
  


לפעמים נראה לי שכבר כתבתי יותר מדי על ההתמודדות עם מחלתה של בתי ולמרות שלפני כשנה גזרתי על עצמי הימנעות מכתיבה על מחלתה, כשאני מבקשת לכתוב על משמעות, ככל שניסיתי ושחפרתי בתודעתי גיליתי שאין לי ברירה.

אני זוכרת כמה הזדעזעתי בפעם הראשונה כשרונית חברתי אמרה לי "יו, אהובתי זה לא יאומן, תראי מה את מצליחה להוציא מהמחלה הזו". התגובה הראשונה היתה הדיפה. התגובה השניה היתה פחד. לא הייתי מוכנה בשום אופן להוציא משהו טוב מהמחלה הזו. "מילא", הייתי מסבירה לאנשים, "מילא אם זאת היתה המחלה שלי, אבל זו הבת שלי ששוכבת פה ונדקרת, זו הבת שלי ששוכבת פה וסובלת, אין מצב בעולם שמשהו טוב יכול לצאת מזה, וגם אם יוצא מזה משהו שלכאורה נראה טוב הוא לא טוב. הדברים הטובים שרוניתי דיברה עליהם היו חרוזי הפימו שיצרתי במו ידי השמאליות וגם הכתיבה, שיום אחד התגלתה. האמת ששני הדברים הפתיעו באותה מידה, כי בילדותי תויגתי גם במלאכה וגם בחיבור ככישלון.

  
 
 

"הגדולה ביכולת שלך להיות מחובר למשמעות ולתרומה שלך היא, שבאורח פלא השיחה על משמעות משתיקה כמעט כל שיחה אחרת, כי וכשאתה מבין מה הערך שאתה נותן כבר אין שיחה על טובות הנאה, וכשאתה מבין שאתה נותן ערך אתה לא יכול לחשוב שאתה מנצל אחרים גם לא את בתך הקטנה."

 
 

החרוזים היו אפיזודה חולפת, אבל הכתיבה באה כדי להישאר. לא הייתי מוכנה להיפרד מהדבר הזה שעשה לי כל כך טוב, הדבר הזה שהחזיר לי את הקול שאבד לי, הדבר הזה שריפא כל תא דואב וכואב בגוף שלי, הדבר הזה שנתן לי משמעות חדשה. בפעם הראשונה שמצאתי את עצמי כותבת, סגרתי את המחשב אחרי שלוש שעות של כתיבה, הלכתי לישון, ובבוקר כשהתעוררתי לא הצלחתי להבין מה קרה. אני זוכרת שכשתיארתי את זה אמרתי: "זה כאילו שמישהו אחר נכנס בי, כתב ויצא". את מה שכתבתי בפעם הזו שלחתי רק לרוניתי. התביישתי שמישהו אחר יקרא. אחרי כמה שעות, שנדמו לשנה, קיבלתי ממנה מייל שאמר "יבוא יום והדבר הזה עוד יהיה ספר". וכך, בכל שבוע הייתי שולחת לה ולעוד שתי חברות פרק ועוד פרק ותמיד לצד התגובות המשתפכות היתה תגובה אחת ששוב ושוב חזרה על עצמה: "לא תיארנו לעצמנו שזה מה שאתם עוברים, לא הבנו עד כמה אתם סובלים".

סבל זו בהחלט הגדרה מתאימה. מרגע שהבנתי שהבת שלי חולה קבלו דמעותיי חיים משלהן וזלגו ללא הפסקה. דיברתי עם חברים ומיררתי, ישבתי בחדר המשחקים בבית החולים ומיררתי, הלכתי לשירותים ומיררתי, הסתכלתי על הילדים האחרים ומיררתי. עד שאחרי 48 שעות של מירור נגשה אלי צביה, האחות האחראית של המחלקה, באצבע שלופה. בהתחלה הייתי בטוחה שהיא מתבלבלת, הרי לא יכול להיות שאלי, אל אישה אומללה שלפני יומיים הודיעו לה שבתה חולה, יכול מישהו בעולם לבוא בסוג של טענה. למרות זאת היא לא שינתה את מסלולה וכשהגיעה אלי והייתה בטוחה שאני קשובה היא אמרה: "הבת שלך לעולם לא תראה אותך יותר בוכה".

 "אבל", ניסיתי למחות כדי להסביר לצביה שהיא טועה, שלא יכול להיות שאני, שעומדת לראות את בתי מתקרחת, נדקרת וסובלת, אצליח לעמוד בגזרה הנוראה, אלא שבמקום לקבל אמפתיה או חמלה היא רק חזרה והדגישה כל מילה ומילה:
"ה ב ת ש ל ך ל ע ו ל ם ל א ת ר א ה א ו ת ך י ו ת ר ב ו כ ה". הרגשתי שקיבלתי אגרוף.

אחד הדברים שקורים כשהילד שלך חולה (פרט לעובדה הנוראה שהילד שלך חולה), הוא שברגע אחד אתה נעקר מחייך, נעקר מתפקידיך, נעקר מכל קבוצות ההשתייכות אליהן השתייכת, ואין לך שום תפקיד בעולם. מצד אחד אתה כבר לא כמו המשפחה שלך, לא כמו החברים שלך, לא כמו השכנים שלך, ומצד שני כל תפקידיך כהורה מופקעים מידיך. לא יכולתי להחליט לגבי שום דבר: לא אם הבת שלי תלך לגן או לא, לא אם הבת שלי תישן בבית או לא, לא אם הבת שלי תהיה מאושרת או לא. כלום. גם על פי אדלר וגם על פי מאסלו, הצורך שלנו, האנשים, הוא להיות שייכים, אלא שאדלר אומר שעל מנת שנרגיש שייכים עלינו להיות בעלי תרומה ומשמעות לקבוצה אליה אנו משתייכים, ומאסלו אומר שבכדי שנרגיש שייכים עלינו לספק קודם צרכים בסיסיים כמו אוכל, קורת גג ובטחון. כך או כך, לא היתה כל דרך שארגיש שייכת או משמעותית: מצד אחד שום צורך, ולו הבסיסי ביותר, לא בא על סיפוקו; לא ישנתי לא אכלתי ובוודאי שלא הרגשתי בטחון. מצד שני, לא הייתי תרומה לאף אדם, אפילו לא לבתי הקטנה. עד שבאה צביה ונתנה לי אגרוף עטוף בעטיפת מתנה. היא הבהירה לי שלא רק שלא כל תפקידיי הופקעו ממני, אלא בדיוק להיפך: אני עומדת מול תפקיד חיי. כי מי שאני אהיה שם, בתי תהיה שם. אם אני אשב ואבכה, גם היא תשב ותבכה, ואם אני אצליח באיזשהו אופן להיות חזקה, גם היא תהיה חזקה.

אבל אני רציתי יותר. לא רציתי רק להיות להיות הבבואה החזקה של בתי. רציתי להציל אותה, או לפחות להיות חלק מהצוות המציל אותה. מכיוון שהצוות הרפואי מילא את תפקידו נאמנה ועד כמה שזכור לי מעולם לא למדתי רפואה, מצאתי לעצמי נישה צדדית ובכל רגע אפשרי הבטחתי לאלוהים הבטחה. הרגשתי שבעצם זה שאני מנהלת עם אלוהים משא ומתן יש לי יכולת השפעה. זה התחיל מהרמה הכי נמוכה: "אני מבטיחה להיות יותר טובה". לאחר מכן חשבתי שאולי אני צריכה ללכת יותר לכיוון של אמונה. כשנגמרו לי הרעיונות להבטחות החלטתי להתנזר מכל דבר שיכול היה להסב לי הנאה. העניין הוא שעם אלוהים יש בעיה: הוא לא ממש עונה, אז אי אפשר לדעת אם ההבטחה נכונה או לא נכונה ויותר מזה - אי אפשר לדעת אם היא התקבלה.

עד שמגיעה ההבטחה שכשאת אומרת אותה משהו בך יודע שפגעת, שזו, זו ההבטחה הנכונה. וכך, אחרי ימים שלמים של הבטחות וגזרות יום אחד זה קרה. יום אחד הבנתי, שאם אלוהים הוא כזה גדול וכביר ומתעסק בעניינים על רומו של עולם, הסיפור של ענת קלו לברון והבת המופלאה שלה ממש לא מטריד אותו. הוא מסתכל על הדברים ברמת המקרו, ולכן אני צריכה להבטיח משהו שיהיה גדול ממני, משהו שישפיע לא רק עלי ועל משפחתי, אלא משהו שיביא תועלת גם להרבה אנשים אחרים. ואז שאלתי את עצמי למה אני הכי זקוקה, מה הדבר שהכי היה חסר לי בתקופה הזו, והבנתי שכל מה שרציתי היה שמישהו ייתן לי תקווה. הסתכלתי למעלה ואמרתי לאלוהים "אתה תחזיר לי את הבת שלי, ואני מבטיחה לך שאני אהפוך אותה לסיפור של תקווה", ואיך שאמרתי את זה הרגשתי בלב שזו ההבטחה הנכונה.

שנה וחצי לאחר מכן, כשבתי סיימה את הטיפולים, כל מה שרציתי היה לתת לה את החיים האולטימטיביים, לאפשר לה לחיות חיים מלאי אושר ושמחה, לאפשר לה לחיות חיים של נסיכה, לאפשר לה לחיות חיים נטולי סבל כאב ודאגה. למרות כל הכוונות הטובות מצאתי את עצמי מלאת פחדים וחרדות. הפחד שהמחלה תחזור הרס כל חלקה טובה. פחדתי שהיא תלך לגן, פחדתי שילדים ידחפו אותה, פחדתי שהיא תקבל מכה, פחדתי שאחרי כל מה שהיא עברה היא תעבור עוד חוויה שתעיב על שמחתה. ובין כל ההתרכזות הזו בי ובה, ההבטחה להפוך את בתי לסיפור של תקווה היתה כלא היתה.

ולא רק שלא היתה, חמור מכך - במציאות לא היה מצב שאהפוך אותה לסיפור של תקווה. כשאני הבטחתי את ההבטחה, דמיינתי בעיני רוחי איך אני ובתי מסתובבות במחלקות, נכנסות למשפחות יושבות ומדברות, מעודדות. במצב הצבירה החדש בו נמצאתי חשבתי אך ורק על בתי. לא היתה כל אפשרות מבחינתי לסחוב אותה לסיבובי הופעות בבתי חולים ויותר מכך מעל לכל זה ריחפה עננתה המפחידה של עין הרע. מה חשבתי לעצמי? בכל פעם ששאלו אותי מה שלומה ואם היא כבר בריאה, הייתי מתכווצת מפחד ועונה "אני לא מצהירה הצהרות ולא מתגרה בגורל. טפו טפו טפו ברוך השם, סיימנו את הטיפולים וחזרנו לשגרה". כל בר דעת יכול להבין שאם פחדתי שמישהו יאמר על הבת שלי שהיא בריאה, לא היתה לי כל יכולת להפוך אותה לסיפור של תקווה.

הפרדוקס היה, שאם מישהו יכול היה להפוך את הסיפור של הבת שלו לספור של תקווה זו בדיוק אני: הפרקים ששלחתי לרוניתי יכלו בהחלט להפוך לספר שייתן להורים תקווה, וגם האמנתי שזה הדבר שאני הכי רוצה, אבל בפועל הם לא הפכו לספר, הם הפכו לקובץ דפים ששכב במגרה. אני זוכרת את תהליך האימון הראשון שלי, בו אני יושבת מול המאמנת שלי ואומרת: "אני לא מבינה איך יכול להיות שאני לא מצליחה להוציא את הספר לאור, הרי בפועל אין משהו שאני באמת רוצה ולא מצליחה". אז נכון שזה נשמע קצת מתנשא, אבל המשפט הזה נכון על כולנו. אין משהו שאנחנו באמת רוצים ולא מצליחים, יש משהו יותר עמוק שמעכב אותנו מבלי שאנחנו יודעים. מתוקף עבודתי בקואצ'לטר כל מי שסבב אותי, כמעט כל מי שפגשתי, כל מי שהיתה לי אינטראקציה מקצועית אתו, היה מאמן, ומכיוון שברגע שאני רוצה משהו, יש לי נטיה לדבר עליו ללא הפסקה, וברוך השם יש לי גם נטיה לתרום את תודעתי למדע, בכל ראיון שאני עורכת אני מבקשת שיעשו עלי הדגמה. כך היה עם מתי וכסלר, איש יקר שמאמן בגישה יהודית. במהלך הראיון שערכתי עמו סיפרתי לו שאני תקועה. אחרי שברר במה אני תקועה, הוא שאל אותי: "איזה לשון הרע את יכולה להגיד על אישה שמוציאה ספר בעקבות המחלה של הבת שלה?" תחשבו איזה שאלה מדהימה; אם יש משהו שאנחנו לא עושים, כנראה שיש משהו רע שתת המודע שלנו חושב עליו. ואחרי הרבה דקות של שתיקה עניתי: "אפשר להגיד עליה שהיא אישה שמנצלת את המחלה של הבת שלה לטובתה". טוב, עכשיו היה ברור לגמרי למה הספר לא יוצא, ולמה התנגדתי בצורה כל כך נחרצת לכך שמשהו טוב ייצא מהמחלה של הבת שלי, כי אם משהו טוב יוצא מהמחלה שלה זה אומר שאני מנצלת את הילדה ואת הסבל שהיא עברה.

בספרו "ההצלחה בשבעה חוקים רוחניים", כותב דיפק צ'ופרה על חוק הקארמה. לאחר שהוא מסיים להסביר שכל מה שקורה בחיינו הוא תוצאה, ושכל מחשבותינו ופעולותינו הן הסיבה, הוא מסביר איך אפשר לקחת קארמה רעה מהעבר ולהפוך אותה לקארמה טובה. כך הוא כותב: "הדרך להתמודדות עם קארמה היא להעביר או לשנות את הקארמה שלכם להתנסות רצויה יותר. זהו תהליך מעניין מאוד שבו אתם שואלים את עצמכם.... מה אני יכולה ללמוד מההתנסות הזו? מדוע זה קורה? מה המסר שהיקום שולח לי? איך אוכל להפוך את ההתנסות הזו למשהו שימושי לזולת? "כאשר אתם עושים כן, אתם מחפשים את זרע ההזדמנות ואז קושרים אותו אל תכלית חייכם". איך שקראתי את זה קפאתי. פתאום הפאזל הסתדר, החלקים נפלו למקום, הפחד מלעשות עין הרע התחלף ברצון להפוך את הקארמה הרעה שלנו לקארמה טובה. מה שלגמרי לא גרם לי להפסיק להאמין ששום טוב יכול לצאת מזה שהבת שלי היתה חולה, אבל פתאום התחלתי לומר לעצמי משפטים כמו "אם אלוהים החליט דווקא במקום הכי נמוך בעולם לתת לי את מתנת הכתיבה, כנראה שאני חייבת לעשות איתה משהו", ואחרי עוד תקופה המשפטים השתנו ל "לא יכול להיות שסתם ככה הושיבו אותי במשך שנה וחצי במחלקה האונקולוגית לילדים. אם כבר הושיבו אותי, כנראה שיש לי תפקיד שאני עדיין לא רואה".

למזלי, את האימון על הוצאת הספר עברתי עם מאמנת אדלריאנית, שבמשך כל האימונים שאלה אותי שאלות שקרבו אותי לתפקיד שאני עדיין לא רואה, לתרומה של הספר, למשמעות של הספר ולערך שהספר ייתן לאחרים. הגדולה ביכולת שלך להיות מחובר למשמעות ולתרומה שלך היא, שבאורח פלא השיחה על משמעות משתיקה כמעט כל שיחה אחרת, כי כשאתה מבין מה הערך שאתה נותן, אתה לא מרגיש שאתה משווק לאחרים, וכשאתה מבין מה הערך שאתה נותן כבר אין שיחה על טובות הנאה, וכשאתה מבין שאתה נותן ערך אתה לא יכול לחשוב שאתה מנצל אחרים גם לא את בתך הקטנה. כי כשאתה נותן ערך, אתה כבר לא השיחה.

כשהספר יצא לאור, חברתי לעמותת גדולים מהחיים. מאז הם מחלקים את הספר להורים של ילדים שחלו, ואני, מצדי, מגיעה כדי לקיים את ההבטחה ולהפוך את בתי לסיפור של תקווה. הרבה פעמים, לפני שאני דופקת על דלת חדר של משפחה שאני לא מכירה, אני רוצה לברוח. לא בא לי לחוות דחייה. אבל אז, רגע לפני שאני בורחת, אני נזכרת שלא רק שאני לא אישה זרה שהם לא מכירים, אני הצצה לעתיד שיכול להיות להם, למרות שעכשיו הם מותשים וקשה להם לראות זאת. בזכות דיפאק צ'ופרה אין לי שום שיחה על עין הרע אלא רק על נתינה. הרבה פעמים אחרי שהדלת נפתחת, האמא או האבא שפתחו את הדלת באמת מנסים לסגור את הדלת בחזרה, אבל אז אני אומרת להם: "שלום, קוראים לי ענת, יש לי ילדה שקוראים לה מיה וכשהיא היתה בת שנתיים וחצי גם היא היתה חולה, כתבתי על זה ספר ואני רוצה לתת לכם אותו במתנה". בדרך כלל מה שקורה אז הוא שהדלת נפתחת בחזרה, האמא שעומדת מולי מתחילה לבכות וגם אני מתחילה לבכות, וברגעים האלה אני יודעת, שאם פעם חשבתי שכשהבת שלי חלתה נענשתי, ברגעים האלה אני יודעת שבורכתי.

בשנים האחרונות טבעו צמד החוקרים קלהן וטדישי מונח שנקרא
post trauma growth (צמיחה פוסט טראומטית) שכשמו כן הוא - צמיחה מתוך משבר. לדבריהם, בדיוק כפי שטראומה עלולה להביא לתופעות פוסט טראומתיות שליליות, טראומה עשויה להוביל לצמיחה. מחקריהם מראים אנשים שצמחו מתוך משבר ועברו שינוי בשלושה פרמטרים: הראשון הוא תפיסתם העצמית והחוסן שהם מייחסים לעצמם, השני הוא שיפור ושדרוג של מערכות היחסים שלהם והשלישי הוא פיתוח פילוסופית חיים. אבל מה שעוד הם גילו במחקריהם הוא, שהאנשים שמצליחים לצמוח בעקבות משבר הם אלה שהצליחו לתת למשבר שלהם תפקיד, אלה שהצליחו לתת למשבר שלהם משמעות חדשה. ועל כך כותב פרופ' אבי בלייך, מנהל המרכז הרפואי לבריאות הנפש לב השרון: "נראה שהגורם החשוב ביותר להתמודדות מוצלחת ולצמיחה פוסט-טראומטית הוא היכולת של הנפגע למצוא מחדש משמעות ופשר לחייו. אם, בנוסף לכך ניחן האדם והיעד שהציב לעצמו ביכולת לאתגר ולמשוך אחרים ולהשפיע על הסובבים אותו, יש בכך כדי להעצים את הצמיחה האישית שלו ואף להביא לכדי תמורה חברתית"

מאז שהספר שלי עושה את עבודתו נאמנה כבר אין לי שאלה, יש לי ידיעה. ברור לי שהביאו אותי למחלקה האונקולוגית לילדים כדי שיהיה מי שיספר את הסיפור של הילדים האלה ושל ההורים האלה, ברור לי שהביאו אותי למחלקה האונקולוגית כדי שאוכל להסתובב ולתת להורים אחרים, ולו לרגע אחד, קצת תקווה, ברור לי שהביאו אותי למחלקה האונקולוגית כדי שהספר שלי יצליח לתת להורים את ההרגשה שהם לא השתגעו, שכל מה שעובר עליהם הוא טבעי והגיוני, ברור לי שהביאו אותי למחלקה האונקולוגית כדי שגם הקרובים אליהם ידעו בדיוק מה הם עוברים. והקטע המדהים הוא, שמאז שאני יודעת שיש לי תפקיד ויש לי תרומה, הפסקתי להתנגד לאפשרות שמשהו טוב ייצא מהסיפור,הזה והיום אני יודעת שבזכות המחלה של בתי כל חווית החיים שלי השתנתה.

לפני שנה, כשהבת שלי ישנה אצל חברה היא שלחה לי הודעה בשתים עשרה בלילה: "אמא תזכירי לי לדבר איתך מחר יש משהו שנורא מטריד אותי". למחרת כשנפגשנו, היא סיפרה לי שפתאום באמצע הלילה התחילה להציק לה המחשבה מה יקרה אם גם הבת שלה תהיה חולה. אחרי שסיימתי להתרגש ולהתפעל מההבנה העמוקה של הבת שלי, שהצליחה להבין כמה קשה לראות את הילד שלך חולה, אמרתי לה שסוג הסרטן הספציפי הוא לא גנטי ברוך השם, כך שאם היא היתה חולה זה לא אומר דבר וחצי דבר לגבי הבת שלה, ואז עצרתי הסתכלתי עליה ושאלתי אותה: "את יודעת שהמחלה שלך היא אחד הארועים החשובים בחיי? את יודעת שלמרות כל הקושי, בזכות המחלה השתנתה לי כל חווית החיים, היום אני אישה הרבה יותר מאושרת והרבה יותר מוגשמת?" הבת שלי חייכה ואמרה: "אני יודעת אמא, בזכותי יש לך ספר, בזכותי גילית את הכתיבה".

איזה מזל שבשלב מסויים הסכמתי לנצל את בתי, לחבק את מחלתה ולתת לה משמעות של מחוללת צמיחה, בזכות זה בתי מסתובבת בעולם מתוך ידיעה של משמעות ותרומה.   

**
קואצ'לטר לוח אירועים מיוחדיםקואצ'לטר לקריאות כתבות נוספות 
הצטרף חינם לתפוצת המגזין קואצ'לטר 
 
גרסה להדפסה

  • לכתבות נוספות
  • שלח לחבר

    לא התקבלו תגובות לכתבה. הקלק כאן להוספת תגובה

  • מופעל על ידי קואצ'ינג אינטראקטיב 2006
    שרת מנוהל בחברת