‏יום שלישי ‏27 ‏יוני ‏2017

חזרה
מבטיחה לך - אני אשתנה / לוטם אביזמר לשם

לוטם אביזמר-לשם חושפת בפנינו את הרגליה עם בן זוגה, את העבודה שעשתה עם המאמנת שלה וכמה לא פשוט להשתחרר מההרגלים המגונים של עצמך.

 

מבטיחה לך - אני אשתנה / לוטם אביזמר-לשם 


בשיר של ירמי קפלן יש שורה שתמיד גורמת לי לצרוח עם הרדיו: "הרגלים שאספתי, לא תוכלי לקחת לי, לא אניח את הזיכרון לצד הדרך..."

וואלה, זה נכון. אף אחד לא יכול לקחת לנו את ההרגלים. הם שלנו. הרווחנו אותם ביושר רב (בדרך כלל אחרי צפייה ממושכת בהורים שלנו), פיתחנו ושיכללנו אותם (עד לרמת אומן), חזרנו על הפעולה שוב ושוב (עד שכבר אינם מצריכים חשיבה) ועכשיו הם ברשותנו. מוטבעים בנו כל כך עמוק, עד שלפעמים נדמה לנו שזה בכלל גנטי
.

  
 
 

"אף אחד לא יכול לקחת לנו את ההרגלים. הם שלנו. הרווחנו אותם ביושר רב (בדרך כלל אחרי צפייה ממושכת בהורים שלנו)."

 
 
עד לפני שנתיים גם לי היה הרגל שכזה: ניהלתי את בן זוגי.
כן כן, ניהול מוקפד ואיכותי שלא מבייש אף מנהל בהיי-טק, ומורכב משלושה שלבים עיקריים: הגדרת יעדים, מעקב אחר ביצוע ומתן משוב. 

השלב הראשון, שלב הגדרת היעדים, הוא החביב עליי מכולם. שלב מרגש, מלא בתכנון וציפייה לקראת השבוע החדש, וכך הוא נראה במציאות: מדי שבת (רצוי מוצ"ש בערב), הייתי יושבת לבדי בפינת האוכל עם עט ביד מול דף לבן וחלק. יושבת וממלאת אותו בכל טוב המשימות שיש לעולם הזה להציע: להזמין צ'קים מהבנק, לשלם לעוזרת, לבדוק מתי מסתיים ביטוח הבריאות ומה הוא בדיוק מכסה, לעשות טסט לאוטו, לסדר את המחסן, לדבר עם HOT (רק המשימה הזו יכולה למלא שבוע) ועוד כהנה וכהנה המצאות וחידושים. אני אומרת המצאות, כי לפעמים היה נדמה שאני ממש מתאמצת לייצר משימות. הופכת בראשי ובזיכרוני כדי לראות מה עוד אפשר לעשות, מה עוד אפשר להספיק...
כל משימה או מטלה הייתה מקבלת בעל בית שיהיה אחראי לביצועה, לרוב זו הייתי אני והיו עוד כמה שהענקתי לבן זוגי, כדי שגם הוא יישא בנטל. לרעיון של לחלק לו משימות קוראים בטרגדיה הקלאסית "המשגה הגורלי" - טעות בשיקול הדעת של הגיבור שתהפוך את חייו מהצלחה לכישלון, ועל כך עוד יפורט בהמשך.
לאחר רישום המטלות וחלוקתן, תליתי בגאווה את הדף העמוס על המקרר והכרזתי בקול על קיומו. 
בסיומו של ליל מנוחה נכנסנו לשבוע חדש ואני עברתי בטיסה לשלב השני - המעקב, או במילים אחרות: איך להוציא את בן זוגך משפיותו.
בשלב הזה, מדי יום הייתי מזכה את האיש היקר שלי בשניים עד שלושה טלפונים כדי לשאול בשלומו, ובעיקר בשלום המשימות שלו. אם המשימה כבר בוצעה (אירוע נדיר), היה ניתן לעבור לשלב המשוב שכלל דברי שבח ועידוד. אם לא, הגברתי הילוך – הייתי מסבירה לו על חשיבות המשימה ודחיפותה. גם בבית, כשהוא היה חוזר מהעבודה הייתי ממשיכה ומוסיפה: תגיד, דיברת עם הסוכן ביטוח? בדקת לגבי המוסך? היה לי ברור שלא, אבל לא יכולתי להפסיק. אחת לכמה זמן הייתי נשברת ומזמנת שיחה על כמה נמאס לי לעשות הכל לבד, ושהוא לא רואה עם כמה דברים אני מתמודדת....אחרי בכי, דרמה ושיחות לתוך הלילה, בשעה טובה, בבוקר למחרת, בוצעה לה עוד משימה.
את ההרגל הזה למדתי (איך לא) בבית. אימא ניהלה את אבא, סבתא ניהלה את סבא וסביר שגם סבתא רבתא ניהלה את סבא רבא. ממש העברה בין דורית, ירושה אם תרצו, שאף עו"ד לא שאל אותי אם אני רוצה בה. גם לא אני את עצמי. ההרגל הזה אף פעם לא שירת אותי ולא את הסביבה שלי. אני הייתי מלאה כעס, תסכול ואכזבה, בן זוגי היקר היה עסוק בריצוי עד כדי ייאוש, וכך התגלגלנו לנו שנינו. שבוע אחר שבוע, משימה אחר משימה. 
 
כשהגעתי למאמנת שלי וביקשתי לעבוד על זוגיות הגעתי עם הצהרה שנמאס לי לעשות הכל בבית, ויצאתי כשהכרתי את עצמי "המנהלת". נורא רציתי לדבר עליו, לספר כמה שהוא מרגיז אותי וכמה הוא עצלן לפעמים ואיך זה, איך זה שבעבודה הוא מנהל 20 עובדים ??? אז סיפרתי וקיטרתי ואז היא הזיזה את הפרוז'קטור אליי ושאלה: "מי את שהוא לא מקשיב לך?". הרגשתי שהדביקו אותי עם הגב לקיר, שידיי מונפות מעלה בכניעה, ואין לי יותר לאן לברוח. אחרי שתיקה של דקה אמרתי "אני נודניקית". אומרת לו מה לעשות, איך לעשות ומתי לעשות, אז פלא שהוא לא עושה?!?!

ייאמר לזכותי, אני מיישמת מאוד מהר, ואחרי מספר אימונים הודעתי לה בגאווה שהפסקתי לעקוב אחריו ולשאול אם הוא ביצע את המשימות. בדיקה יותר מעמיקה גילתה שאני אמנם כבר לא שואלת, אבל אני בהחלט מחכה לו מעבר לפינה, מתוחה וערנית - רשמית עברתי מיחידת המעקב ליחידת הבילוש. ככל שעבדתי יותר על עצמי הכרתי את הלחץ שלי להספיק, את הציפייה שכולם יהיו בקצב שלי, ראיתי מה קורה לי כשלא עושים מה שאני רוצה וזיהיתי את תחושת חוסר האונים שכל-כך תסכלה אותי. אט אט כאילו מאליו שחררתי את המנהלת לדרכה. היום כשאני מתקשרת אני בוחרת לשאול רק לשלומו. כשהוא בוחר לטפל בנושא מסוים ועולה לי שאלה בעניין, אני עוצרת לרגע ומבררת עם עצמי אם אני בכלל רוצה לברר ולשאול, ואם כן אז מאיזה מקום - ממקום רך ומכבד או ממקום סמכותי ולחוץ. הדף (בה"א הידיעה) מתחלף פעם בכמה חודשים והמשימות הן רק שלי. אני משאירה לו לבחור מה הוא רוצה לעשות ולקדם בבית. 

ערב אחד, בעודנו יושבים ואוכלים ארוחת ערב, אומר לי האיש האהוב שלי, ממש כבדרך אגב: "את יודעת, מאז שאת בענייני האימון אני כבר לא פוחד ממך". פוחד? ממני? מה יש לפחד, רציתי לשאול, אבל במקום זה צחקתי חצי בקול חצי לעצמי. הבנתי בדיוק על מה הוא מדבר.
 

לוטם אביזמר-לשם, מאמנת אישית, בעלת M.A במדעי ההתנהגות,
נהנית מהחיים ומעורבת בעשייתם.
נייד: 054-9763736,  Lotem.avizemer@gmail.com,
**
קואצ'לטר לוח אירועים מיוחדיםקואצ'לטר לקריאות כתבות נוספות 
הצטרף חינם לתפוצת המגזין קואצ'לטר 

 

גרסה להדפסה

  • לכתבות נוספות
  • שלח לחבר

    לכתבה זו התפרסמו 1 תגובות. הקלק כאן להוספת תגובה

  • מופעל על ידי קואצ'ינג אינטראקטיב 2006
    שרת מנוהל בחברת