‏יום שלישי ‏27 ‏יוני ‏2017

חזרה
המפתח לשמחה / אפי לנדאו

על כרטיס הביקור של אפי לנדאו כתוב "שמחת חיים ואהבה בארגונים". אפי מאמין שארגון שמתנהל מתוך שמחה הוא ארגון שיחווה הצלחה, ולכן הוא כתב על דפוס התנהגות שאם נאמץ אותו נחווה שמחה מדהימה.

 

המפתח לשמחה / אפי לנדאו


זה היה בסוף הקיץ. הקיץ שעבר. הסתיו כבר הגיע ואיתו ימים ללא שמש בהם הדלקנו בשעות מסוימות את הדוד לחימום המים.

לילה אחד, ללא התראה מוקדמת, אירע קצר חשמלי בכל הבית. בבוקר, לאחר בדיקות של המפסקים השונים, התברר שהדוד מקצר. זה הזמן, כך ידענו, לקרוא לצבי.

אל צבי, בעל הבית שלנו כיוונה אותנו הקארמה הנפלאה של שנינו בנושא מקומות מגורים. צבי,תושב פתח תקווה, מחייך כמעט תמידית, עושה ספורט וכושר, מחזיק ומשכיר כמה וכמה דירות בפתח תקווה, בעיקר בשכונה החדשה כפר גנים ג'.

קורה משהו בבית? מזגן מזייף, רצועת תריס נקרעת, ברז מתנדנד – ישר מייל או מסרון לצבי, הוא מתקשר, מתאם, ובאותו יום או למחרת דואג לתיקון התקלה. והכל בחיוך, בנועם, בסבלנות ובהתחשבות, כמו כן, צבי ניחן בידי זהב! 

  
 
 

"כולנו, גם ה"רעים", גם ה"טובים", כולנו רוצים לתת, לתרום, לעזור לאחרים, לעשות לאחרים טוב. יש כאלה שמדכאים את הדפוס הזה שלהם ויש כאלה המטפחים אותו." 

 
 

התעוררנו בבוקר עם חושך. זאת אומרת, התעוררנו עם קצר. צבי, כדרכו, הגיע בבוקר עם ארגז כלים. הדוד לא חשוב. בשורה התחתונה, היה צורך להחליף את ה..... – אותו גוף מוארך המוכנס מלמטה לתוך הדוד. צבי נסע לרכוש אותו, חזר, הרכיב אותו ונעזר במפתח צינורות קטן מארגז הכלים שלו.
תדליקו את החשמל, אמר. עוד פעם קצר. ממתברר שהסגירה לא מספיק טובה ויש טפטוף קל של מים.
צבי נאנח ואמר: כנראה צריך להזמין אינסטלטור עם כלים מקצועיים. צריך מפתח צינורות עם ידית ארוכה מאוד ואין לי כזה.
חייכתי והתחלתי לשמוח. אבי היקר המנוח עסק בבניין, היה מנהל עבודה בסולל בונה, וכל ימיו תיקן וסידר דברים. אין דבר שלא ידע לעשות בעצמו. אני יצאתי דומה לו בהרבה מובנים – גם במראה, גם באהבה של תרבות, מוסיקה, ספרים וכל מה שמסביב. אבל את הידיים שלו לא קיבלתי. 
מה שכן קיבלתי, בירושה, זה את ארון כלי העבודה שלו. ואני לא מוותר. במשך שנים רבות אני מעביר את אוסף כלי העבודה הנדיר מדירה לדירה, מבית לבית, כמעט לא משתמש אבל חש ביטחון שיש לי מספיק כלים. לא חסר ברוך השם. אפשר לומר שיש לי אחיזה נפשית חזקה לכלי העבודה של אבא שלי ולכלים נוספים שצברתי במשך השנים. 

התחלתי לשמוח כי זכרתי, שמפתח כזה, מאוד ישן, עם ידית ארוכה מאוד, נמצא במחסן, בארון הכלים, ולמרות שהוא לא נוח לאחסון ואריזה, התעקשתי להמשיך ולהחזיק בו. לא להשתמש בו חס וחלילה. אני לא מרכיב דודים.
סיפרתי לצבי, נכנסתי למחסן, נברתי בכלים ואכן מצאתי אותו. לא עברו חמש דקות והדוד חזר לתפקד כמנהגו מאז ומתמיד.
בזמן שצבי עבד והשתמש במפתח הצינורות, עלתה בי המחשבה: אולי אתן לו את המפתח? הרי יש לו דירות נוספות, דודים נוספים, ואולי ישתמש בו לצרכים אחרים? בניגוד לי, הוא יעשה בו שימוש לעצמו ולאחרים.
חשבתי, חשבתי, ולא אמרתי כלום. כזו אחיזה חזקה יש בי לחפצים. ומפתח הצינורות הענק היה המלך שלהם.
צבי סיים, נפרד והלך. לאחר שנסגרה הדלת המשכתי לחשוב. הצטערתי! הרגשתי שהחמצתי הזדמנות. כבר הייתי מוכן להרפות מהאחיזה אלא שהוא כבר הלך. הדפוס האוטומטי שלי כאן היה להרפות ולוותר. חשבתי לעצמי: מה, עכשיו אתקשר ואבקש ממנו לחזור ולקחת את המפתח? איך אני איראה בעיניו?
כך עשר דקות-רבע שעה. ואז החל האומץ לצוץ ולעלות ולומר לי: אתה כל כך רוצה את זה. קח אחריות והתקשר.
אזרתי אומץ והתקשרתי לצבי. וואו! איזו הקלה! אמרתי לו שנראה לי שהוא יוכל לעשות במפתח שימוש יותר יעיל ממני ואם גם הוא חושב כך וזה מתאים לו, אני בבית.
הרגשתי את השמחה בתשובה שלו: בוודאי, אני בסביבה. כבר אבוא.
כמה דקות והפעמון מצלצל, צבי בפתח, המפתח עבר לרשותו, הוא הודה לי בשמחה, הדלת נסגרה.
חיכיתי עד ששמעתי את דלת המעלית נסגרת אחריו, צרחתי וקפצתי קפיצה אינדיאנית באוויר מרוב אושר. הרגשת האושר הציפה את כולי, עד דמעות.

על מה היתה השמחה האמיתית והאותנטית הזו? מה יצר אותה? מה צריך לקרות כדי שאחווה כזו שמחה מדהימה בכל יום בחיי? ובכלל, מה הקשר ביני לבין שמחה, ומדוע על כרטיס הביקור שלי כתוב "אימון לשמחת חיים בארגונים"?

התשובה לשתי השאלות הראשונות פשוטה: זו שמחת הנתינה.
יש לנו לא מעט דפוסי מחשבה והתנהגות שמנהלים לנו את החיים והופכים אותם לדי דפוקים: דפוס הכעס והציניות, דפוס הפגיעה והביקורת, השמחה לאיד, הרצון הרע, הדיבור הבוטה, רכילות ודיבורי הסרק, הדיבור המפלג בין אנשים, הנטייה לעשות רושם לא מדויק ולא נכון כדי להיראות טוב יותר, ההרגל לקחת דברים שלא שלנו, הזלזול בחיי בני אדם ובעלי חיים, הגזענות וההתנשאות, הביטול העצמי והנטיה לרצות, דפוס הנחיתות וחוסר ההערכה העצמית. ויותר מכל – חוסר ההבנה והבורות כיצד החיים באמת צריכים לעבוד.
ויש לנו דפוס אחד ענק, מאוד בסיסי, שיכול לבטל את כל השאר – דפוס הנתינה. כולנו, גם ה"רעים", גם ה"טובים", כולנו רוצים לתת, לתרום, לעזור לאחרים, לעשות לאחרים טוב. יש כאלה שמדכאים את הדפוס הזה שלהם ויש כאלה המטפחים אותו. וכאשר אנו מצליחים, כאשר אנו עושים נתינה אמיתית, בלב שלם, בלא כל שיקולים ואינטרסים, אנו חווים את שמחת הנתינה. אין בעולם שמחה יותר שמחה מזו.
ושמחה נוספת שהיתה שם, באותו אירוע קטן ובלתי נחשב שבמרכזו עמד מפתח צינורות ישן, היתה שמחת האומץ. האומץ להתגבר על מחסום פנימי, במקרה זה על אחיזה חזקה ברכוש, ולהצליח. גם זו שמחה מדהימה.
והמשותף לשתי שמחות אלה הוא שיש בהן הרבה רגש. הן מרגשות אותנו עד מאוד.
מה צריך לקרות כדי שאחווה שמחה מדהימה כזו כל יום בחיי?
הנוסחה פשוטה מאוד – נתינה כל יום, כל שעה, כל דקה. תפיסת החיים הבודהיסטית אומרת בפשטות: אתה רוצה לקבל משהו לחייך, רוצה להשיג משהו בחייך? קודם כל תן אותו לאחרים, זרע את הרישום בתודעה, את הקארמה הנכונה, וזו תופיע בחייך - אתה בעוצמה חזקה בהרבה.
אתה רוצה להיות מאושר? תן אושר לאחרים! אתה רוצה תובנות בחייך? למד אחרים וגרום להם לתובנות! אתה רוצה הצלחה עסקית? קח אחריות להצלחה של אחרים, ובעיקר של המתחרים שלך.
ומדוע על כרטיס הביקור שלי כתוב "שמחת חיים ואהבה בארגונים"?
כי ארגון שיש בו שיש בו רמה גבוהה של שמחת חיים ואהבה הוא ארגון שמנהליו ועובדיו כל הזמן נותנים לאחרים, רואים את צורכיהם של האחרים ודואגים להצלחתם של אחרים. מכאן באה השמחה ומכאן גם באה האהבה. וארגון כזה, עסק כזה, שיש בו כל כך הרבה שמחת חיים ואהבה המעידים על נתינה ותרומה, התוצאה המובהקת תהיה גידול מתמיד בשורת הרווח ובהצלחה העסקית.

אפי לנדאו, מאמן ומלווה מנהלים בכירים והנהלות. 
האתר שלי ; פרופיל אישי בפייסבוק ; דף עסקי בפייסבוק  
פרופיל אישי בגוגל+
**

לקריאת כתבות נוספות במגזין קואצ'לטר
 
www.coachletter.co.il

 

גרסה להדפסה

  • לכתבות נוספות
  • שלח לחבר

    לא התקבלו תגובות לכתבה. הקלק כאן להוספת תגובה

  • מופעל על ידי קואצ'ינג אינטראקטיב 2006
    שרת מנוהל בחברת