‏יום שלישי ‏27 ‏יוני ‏2017

חזרה
כישלון חיובי - דר טל בן שחר ושירלי יובל יאיר / ענת קלו לברון

לכבוד השקת הסידרה "גיבורים אמיתיים" ד"ר טל בן שחר ושירלי יובל יאיר, יצאנו לסקר את האירוע ושמענו אותם אומרים שהאנשים הכי מצליחים הם אלו שנכשלו הכי הרבה פעמים.

 

כישלון חיובי - דר טל בן שחר ושירלי יובל יאיר / ענת קלו לברון


למה לא כדאי להגיד לילד כמה הוא חכם? מה משותף למייקל ג'ורדן ולג'יי קיי רולינג? וכיצד תופסת הפסיכולוגיה החיובית את הכישלון?

אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני ממש שונאת להיכשל. ולא רק שאני שונאת להיכשל, אני אעשה הכל כדי לא להיכשל, ואם כבר אכשל, אעשה הכל בשביל שאתם לא תדעו מזה. כשונאת כישלונות ידועה, הפתיע אותי מאוד לשמוע את ד"ר טל בן שחר, מומחה בינלאומי לפסיכולוגיה חיובית ומחבר רבי המכר "אושר אפשרי" ו"באושר ובאושר" - אומר כי האנשים הכי מצליחים הם דווקא אלה שנכשלו הכי הרבה פעמים. לדבריו, אין זה צירוף מקרים שיש קורלציה בין כמות הכישלונות לגודל ההצלחה: "או שתלמד לא להצליח, או שלא תצליח ללמוד". 

שותפתו של ד"ר בן שחר להרצאות, שירלי יובל יאיר - פסיכולוגית, מחזאית ומשוררת – נוהגת לספר על הכישלונר הידוע תומס אלווה אדיסון. זה שאחראי לכל כך הרבה המצאות, כי הוא עשה כל כך הרבה טעויות. גם מייקל ג'ורדן, זה שחתום על הכי הרבה קליעות, הוא זה שבאמתחתו הכי הרבה החמצות. העניין הוא, אומרים השניים, שאנחנו מקבלים את המצליחים האלה כבר מוכנים; אנחנו פוגשים אותם אחרי ההצלחה ואנחנו לא כל כך חשופים לדרך שהם עברו, לעבודה הקשה ולמספר הפעמים שהם קיבלו את התשובה "לא", קמו וניסו שוב.

  
 
*שירי יובל צילום דרור הופמן
 

"כהורים, קשה לנו מאוד לראות את כישלונות ילדינו, ולכן פעמים רבות אנחנו קמים לגונן עליהם, או אפילו עושים את הדברים במקומם." 

 
 


לדברי יובל יאיר, אין דרך בעולם לצמוח בלי לסגת ולנסות שוב, וכמו תמיד הדוגמה הטובה ביותר היא ילדים. יובל יאיר: "בואו נחשוב כמה פעמים תינוק צריך ליפול בשביל ללמוד ללכת, כמה פעמים ילד צריך ליפול מהאופניים כדי שבסוף הוא יצליח לרכוב עליהם. ובדיוק כך גם פועלים הרגשות שלנו. אנחנו צריכים לכאוב קצת ולפספס לפעמים כדי להבין את ההצלחה שלנו. ברור לכולנו כמה הצלחות מהירות הן מסוכנות, המנגנון הרגשי שלנו זקוק לתהליך הכישלון, הוא מהווה מנגנון התגוננות בריא; הוא מכין אותנו להצלחה.
אך אליה וקוץ. גם ההורים וגם מערכת החינוך לא מחנכים את הדור הצעיר להיכשל בלי פחד. כהורים, קשה לנו מאוד לראות את כישלונות ילדינו, ולכן פעמים רבות אנחנו קמים לגונן עליהם, או אפילו עושים את הדברים במקומם. מה גם שאנחנו עצמנו איבדנו את האומץ במהלך הדרך; כמבוגרים אנחנו לאט לאט מצטמצמים ועושים רק את הדברים שאנחנו מאמינים שאנחנו טובים בהם, כדי לשמר את הדימוי העצמי שלנו; כשבפועל טעות היא התנסות חשובה ביותר, ולפעמים היא הדבר שמוליד את ההצלחה הבאה.

אם לא עושים לא טועים
אחת הסוגיות החשובות בארגונים היא עבודת צוות. איימי אדמונדסון, פרופסור למינהל עסקים ופסיכולוגיה ארגונית באוניברסיטת הרווארד, חקרה יחד עם ריצ'רד הקמן, אחד המובילים בחקר נושא עבודת הצוות, את הקורלציה בין עבודת צוות יעילה לבין נטייה לטעויות. היא בחנה צוותי אחיות בבית חולים שפעלו לפי תנאיו של הקמן (צוות מגובש עם מטרות ברורות ומשאבים מתאימים) במטרה להוכיח כי צוותים אלה עשו פחות טעויות. אחרי שנות עבודה רבות קיבלה אדמונדסון את תוצאות המחקר וגילתה שהמציאות לגמרי הפוכה; צוותי האחיות שעבדו על פי תנאיו של הקמן עשו טעויות רבות יותר.
מכיוון שהתוצאות הללו עמדו בסתירה לעשרות שנות מחקר, העלתה פרופ' אדמונדסון השערה לפיה הצוותים שנבדקו לא באמת טעו יותר, הם פשוט דיווחו יותר על הטעויות. היא חזרה לבית החולים לבחון את השערתה וגילתה שהצוותים שלא עמדו בתנאיו של הקמן הסתירו את הטעויות, חוץ מטעויות שלא ניתן היה להסתירן, כמו מקרי מוות. מסקנתה של אדמונדסון היא: צוותים שנהנים מביטחון פסיכולוגי מגיעים לתוצאות טובות יותר על ידי שיתוף בטעויות ולמידה מהן. לעומתם, בצוותים שבהם קיים פחד לדווח על כישלון, כישלון מוביל לכישלון נוסף, לא מתבצעת למידה והפקת לקחים, וקיים סיכוי גבוה שהטעויות יחזרו על עצמן. בפרסום מחקר זה, טבעה פרופ' אדמונדסון את המונח ביטחון פסיכולוגי.
מחקר זה, כמו מחקרים רבים אחרים, מבהיר: כדי לזכות בעבודה יעילה ואיכותית על העובדים לחוש ביטחון מקצועי ופסיכולוגי, הכולל את הידיעה הברורה שהעובדים לא יענשו על טעויות. מספרים שתומס ווטסון, המנכ"ל האגדי של יבמ בשנות ה-50 וה-60, שתרם רבות לצמיחה הכלכלית של החברה, נאלץ להתמודד עם טעות קטסטרופאלית של אחד העובדים הזוטרים, שעלתה ליבמ מיליון דולר. ועוד מיליון דולר של שנות החמישים! העובד הטועה קבע פגישה עם ווטסון, נכנס למשרד ובלי לומר מילה הגיש לווטסון מכתב התפטרות. "למה?", שאל ווטסון. "מר ווטסון", ענה העובד, "אני מאוד מעריך אותך ואסיר תודה על כל מה שנתת לי, אבל לצערי אתמול עשיתי טעות שעלתה לארגון מיליון דולר. אני לא רוצה להעמיד אותך במצב לא נעים שבו תאלץ לפטר אותי, אז אני מתפטר". "לפטר אותך?", שאל ווטסון בתימהון, "אתמול השקעתי מיליון דולר בחינוך שלך? אז עכשיו אני אפטר אותך?". 

אם הסיפור הזה נכון ואם רק אגדה, הוא מהווה שיעור והוא מתאים מאוד ליבמ, חברה שנכשלה והצליחה להמציא את עצמה מחדש כמה וכמה פעמים, לא מעט בזכות הפתיחות לכישלון, כי זו הדרך ללמוד ולהשתפר. כשמתבוננים בארגונים המצליחים ביותר, כמו יבמ, מיקרוסופט, ג'נרל אלקטריק, או אפילו ארגונים קטנים כמו המשפחות שלנו, מוצאים שאלה ארגונים שיש בהם ביטחון פסיכולוגי; שבהם קיים מרחב המאפשר לנו לא לפחד להיכשל ומעניק לנו אומץ לנסות ולדעת שאנחנו לא מושלמים.

איך מפתחים ביטחון פסיכולוגי?
קרול דואק, אחת מגדולות הדור בתחום הפסיכולוגיה והחינוך, עשתה מחקר שאמנם נערך על ילדים בני 10, אך לאחר מכן הוא שוכפל גם עם ילדים קטנים יותר וגם עם מבוגרים, ובשני המקרים התוצאות היו זהות. דואק חילקה את המשתתפים במחקר לשתי קבוצות באופן אקראי, ונתנה לכל קבוצה מבדק איי. קיו. ברמה סבירה וזמן מספיק, כך שרוב הילדים הצליחו לפתור את הבעיות בהצלחה. בסיום בדיקת המבדקים, היא ניגשה לקבוצה הראשונה, עברה ילד ילד ונתנה לו פידבק אישי: "כל הכבוד, אתה כל כך חכם ומאוד אינטליגנטי"; לאחר מכן היא נגשה לקבוצה השנייה וגם שם עברה ילד ילד ונתנה פידבק אישי, אך שונה; היא אמרה "כל הכבוד, עבדת כל כך קשה, רואים שהשקעת בזה מאמץ". זה היה ההבדל היחיד בין שתי הקבוצות - "אתה כל כך חכם" לעומת "עבדת כל כך קשה והשקעת מאמץ".
בחלקו השני של הניסוי דואק נתנה לכל התלמידים את האופציה לבחור בין לעשות מבחן קל, או מבחן קשה, יותר מ-50% מהתלמידים שקיבלו פידבק שהם חכמים בחרו את המבחן הקל; יותר מ-60% אחוז מהתלמידים שקיבלו פידבק על המאמץ בחרו במבחן הקשה. החלק השלישי של הניסוי היה מבחן קצת יותר קשה ממה שעשו בפעם הראשונה. ילדי הקבוצה הראשונה ("אתה חכם") מיהרו לוותר ורבים מהם התעצבנו ועזבו את החדר; ילדי הקבוצה השנייה ("עבדת קשה") התגלו כמשקיענים, מתמידים ואפילו נהנים. בחלקו הרביעי של הניסוי נערך מבדק ברמת הקושי של המבדק הראשון, אבל עם שאלות שונות; התוצאות: בקבוצת "החכמים" היתה ירידה של 16%ברמת התוצאות, ואילו בקבוצת "החרוצים" היתה עליה של 17% . 

משפט אחד ואיזה הבדל! כשאני אומר לילד "אתה חכם", הדבר היחיד שנותר לו לעשות זה לשמר את ה"אני חכם" ולעשות הכל כדי לא להרוס את זה, כך שאם המבחן קשה מדי עדיף לא לעשותו. כשאומרים לו "אתה יודע לעבוד ולהתאמץ", אין זה משנה לילד אם הוא ייכשל או יצליח, הוא רוצה להוכיח את המאמץ. ולכן, ביטחון עצמי המבוסס על "חוכמה" לא מסייע לאדם הבוגר לפתח יכולת להתגבר על קשיים ולהגיע להצלחה. ולעומת זאת, אנשים שמטרתם היא להשקיע ולעבוד קשה, גם אם זה כרוך בכישלון, קרובים יותר להצלחה. 

את הדברים הללו שמעתי בהשקת ספרם המשותף של ד"ר טל בן שחר ושירלי יובל יאיר, "תומס ואני" - ספר ראשון בסדרה על גיבורים אמיתיים. סדרה המיועדת לילדים בני 9-5, שתעסוק בכל פעם בגיבור אחר. דרך סיפורו יועבר לילד, ואולי גם להורה, ערך אחר של הפסיכולוגיה החיובית. לדבריהם, המטרה היא לא לעודד את הילדים להיכשל אלא להשקיע, להתמיד, לקחת אחריות ולראות איך ומה אתה יכול לשנות. הכישלון הוא לא המטרה, אך הוא כמעט תמיד מחויב המציאות בדרך למטרה; כמו שאמרה אימא של תומס אלווה אדיסון בכל פעם שבנה נכשל בניסיון להמציא את הנורה: "ניסיתי וטעית, כל הכבוד! תלמד לא להצליח או שלא תצליח ללמוד". 

ורק כדי לסבר את האוזן הנה רשימה חלקית מאוד של אנשים שלמדו לא להצליח, רק כדי להצליח בסוף בגדול: אברהם לינקולן, מטהמה גאנדי, מייקל ג'ורדן, ג'יי קיי רולינג, בייב רות', וולט דיסני; וגם לנו יש אחד משלנו שמעון פרס, נשיאנו היקר, ששנים היה לוזר ובסוף הפך למלך. 

*מאמר זה מבוסס על רשמים מדבריהם של ד"ר טל בן שחר ושירלי יובל יאיר בהשקת ספרם "תומס ואני"
**


לקריאת כתבות נוספות במגזין קואצ'לטר
 
www.coachletter.co.il

 


גרסה להדפסה

  • לכתבות נוספות
  • שלח לחבר

    לא התקבלו תגובות לכתבה. הקלק כאן להוספת תגובה

  • מופעל על ידי קואצ'ינג אינטראקטיב 2006
    שרת מנוהל בחברת