‏יום שלישי ‏27 ‏יוני ‏2017

חזרה
ב- 14.2 אל תחפשו אותי בבית ספר, אני לא מגיעה / ענת קלו לברון

לרגל הגעתה לישראל של ביירון קייטי, מייסדת שיטת 'העבודה' ומחברת הספר 'לאהוב את מה שיש', נזכרת העורכת שלנו,בחוויותיה מבית הספר של 'העבודה'ומסבירה למה לדעתה כל אחד ואחת חייב לעצמו את ההזדמנות להיות באירוע החשוב הזה.

 

ב- 14.2 אל תחפשו אותי בבית ספר, אני לא מגיעה / ענת קלו לברון




לפני שלושה ימים ביקש בני בכורי את כרטיס האשראי שלי. עוד לפני ששאלתי "בשביל מה" הוא ענה: "רד הוט צ'ילי פפרס מגיעים לארץ ואני חייב לקנות כרטיס, זאת אמורה להיות אחלה הופעה". "מתי ההופעה?", שאלתי בשביל לדעת איך להתארגן כדי להצליח להיות פנויה עבור ההסעה. "בעוד שנה" הוא ענה. בעודי מנסה לעכל את ההודעה ולהשתיק במוחי את המחשבה שאמרה שכנראה הגיע השלב לעשות בדיקת רקמות, כי אין סיכוי שילד שלי יקנה כרטיסים שנה מראש להופעה, הוא חזר למטבח ואמר: "אה, כן, אמא, וחשוב לי שתדעי שבעוד שנה ביום של ההופעה אני גם לא הולך לבית הספר, אני נוסע בבוקר לתפוס מקום קרוב לבמה".

כשחזרתי לפני שנה וחצי מבית הספר של ביירון קייטי אליו נסעתי בכדי ללמוד איך עובדים עם ה"עבודה", הרגשתי שאין כל דרך שאצליח לתאר את מה שקרה שם מבלי להקטין את החוויה שהאישה הצנועה, החכמה, המצחיקה, הנדיבה ובעיקר האוהבת הזו העניקה לי ולכל אחד מהמשתתפים. אחרי שבועיים, כשקצת התאוששתי וקצת נחתתי וקצת חזרתי לחיים הרגילים, ניסיתי לפחות להעביר לאנשים את המסר שמהשנייה הראשונה ועד השנייה האחרונה קיבלתי ערך. כמו בתוכנית הטלוויזיה "אחד נגד מאה", בתשובה שממש הרבה מהנבחרת טועים בה, זה התחיל בטוינג, ועוד טוינג ועוד טוינג ולאט לאט האיסמונים תפסו תאוצה ובשלב כלשהו הם הפכו לטוינג טוינג טוינג טוינג טוינג טוינג טוינג טוינג, כשבסוף הם חזרו לטוינג ועוד טוינג ועוד טוינג.

אחד הטוינגים הזכורים לי ביותר היה משפט מפחיד ומבהיל שביירון קייטי אמרה שהולך ככה: "כל הפחד והכאב שלנו הם השלכה של התודעה". היא עצרה, נתנה לנו לעכל את הבשורה, והמשיכה: "כואב לנו קצת הראש ואנחנו כבר משליכים את הכאב שאנו מפחדים ממנו, אם עכשיו זה כואב ככה מי יודע מה יהיה אחר כך. אם במקום זה, בכל פעם שכואב לנו נעצור לרגע, נשאל את עצמנו האם עכשיו – בשנייה הזו שעצרנו - כואב לנו, בלי הפחד וההשלכה, נגלה שגם אם קצת כואב זה ממש לא נורא". עם כל כמה שהתרשמתי מהאישה ותורתה, העניין הזה של "כל הפחד והכאב הם השלכה של התודעה" גרם לי לחשוד שאולי היא קצת התחרפנה. כמכורה נסתרת למשככי כאבים, כזאת שגם כשיש אדוויל בבית, אין אדויל בבית, כזאת שמצהירה שאין שום סיבה לסבול ואם משהו כואב צריך מיד לקחת כדור כדי שלא יכאב, לא הצלחתי להבין איך כאב פיזי יכול להיות השלכה של התודעה.

מה גם שטוינגים לא חסר, הרבה פעמים אנחנו שומעים משהו והוא מפיל לנו אסימון: וואלה, יותר טוב להיות נדיב מאשר קמצן, יותר חשוב האושר מהעושר, משמעות ולא עונג; אבל השאלה האמיתית היא מה הזיז עמו האסימון שנפל, האם פרט לאסימון יהיה גם שינוי בהתנהגות, בהוויה, במי שאנחנו - או שרק תתווסף לנו עוד מנטרה מאירה.

כשבועיים לפני שהתחיל בית הספר של ביירון קייטי, קיבלנו מייל ובו המלצה להפסיק שבוע לפני בית הספר לשתות משקאות חריפים, מתוקים (כולל דייאטים) וקפה למיניו, להפסיק לאכול מתוקים, וכמו כן להודיע למשפחה שלא תהייה לי כל אפשרות לתקשר איתם, לא בע"פ ולא בכתב. בתוך תוכי חשבתי לעצמי - אין מצב. אין מצב שאני לא משוחחת או מתכתבת עם משפחתי, אין מצב שאני מפסיקה לאכול מתוקים והכי אין מצב שאני מפסיקה לשתות קפה ומיצים ממותקים. יום סטנדרטי שלי הכיל שני קנקני קפה קר וליטר וחצי קולה זירו.

כשהגעתי לבית הספר הבנתי שהאישה רצינית. אם שנה לפני כן הייתי בקורס שבו ביקשו לסגור את הטלפונים, ובלי להניד עפעף העברתי את המכשיר לרטט והשתמשתי בו בכל שלב שבו הייתי צריכה, כאילו זו ההוראה, מהר מאוד הבנתי שהיכולת שלה לרתום אותנו לרמת מוסריות ויושרה לא תאפשר לי להוציא שיחה או לשלוח sms גם כש"אמא" לא רואה. מהרגע הראשון היא הציבה בפנינו מראה ובקול רך ואוהב אמרה: "זה בית הספר שלכם, לא של אף אחד אחר". וואו, מעניין מה היה קורה אם מישהו היה אומר לי את המשפט הכל כך נכון הזה, שמעביר אלי את האחריות אבל רק במלואה, כשהייתי נערה פוחזת ושובבה. נכנעתי, כמו שביירון קייטי קוראת לזה. לא שתיתי, לא דיברתי, לא סימסתי, לא אכלתי דברי מתיקה (למרות שהיה לי ים של שוקולדים שקניתי לילדים שלי בשדה התעופה), אבל לא הפסקתי לנסות ולגרור את השותפה שלי לחדר להיות השותפה שלי לדבר עבירה. השותפה שלי, שהייתה איטלקייה, מלאת שמחה חיים ויפהפייה, היתה גם ילדה טובה. זה לא הפריע לי לנסות לפחות פעם ביום: "טאטיאנה," הייתי מבטאת את השם שלה במבטא איטלקי מתנגן, “Please, I’m begging, come with me to the coffee shop, no one will know”, ובכל יום היא היתה צוחקת ומסרבת, מה שלא גרם לי לאבד תקווה.

אחרי עשרה ימים בית הספר נגמר. במהלך עשרת הימים הכרתי עוד ישראלים, וכשעלינו על המונית לכיוון שדה התעופה כבר היינו חבורה. "דבר ראשון שעושים," הודעתי להם, "זה משיגים קפה, דיאט קולה ועוגה". לא עניין אותי כלום, הייתי בקריז, הגוף שלי רצה את כל החומרים הממכרים בחזרה. בבית הקפה הזמנתי קפה הפוך, דיאט קולה ועוגת שוקולד ענקית עם קצפת כששביבי שוקולד מגורר מקשטים אותה. כשהמגש והמלצר שסחב אותו הגיעו נשמתי עמוקות, והכנתי את עצמי לחוויה המענגת והמרגשת שעמדתי לחוות - בדיוק כמו הביס הראשון בסוף הצום, רק פי כמה וכמה. לאט לאט קירבתי את ספל הקפה לפי, עצמתי את עיני ולגמתי. ברגע הראשון לא הבחנתי בתופעה, התודעה שלי עוד היתה שבויה ברעיון שאני הולכת לראות זיקוקים ולשמוע חצוצרות, אבל כשהרגע עבר הבנתי שהטעם המר של הקפה פשוט עושה לי בחילה. מיד לגמתי מכוס הדיאט קולה בשביל לנחם את עצמי ולנסות להתאושש מהבחילה, אך זו רק התעצמה. מהעוגה כבר לא טעמתי. הבנתי שמשהו דרמטי קרה.

בעוד חודש תנחת בארץ האישה והאגדה. אין לי שום כוונה להפיח בכם תקוות שווא או להבטיח הבטחות שיובילו לאכזבות, אבל ברור לי שאם לא אומר בדרך הכי בהירה כי לדעתי כל איש וכל אישה חייבים ולו פעם בחיים לאפשר לעצמם להיות במרחב המדהים של האישה הזו, לחוות אותה עושה ביחד איתם את העבודה, להפקיר את עצמם בידיה ולתת לה לקחת אותם לאן שהיא רוצה, ארגיש שאני עושה עוול לכל מי שאני מכירה. מאז בית הספר אני לא שותה קפה, לא שותה דיאט קולה, וכן ניחשתם נכון, יש מלא אדוויל בבית והוא נשאר ולא נגמר. בכל פעם שכואב לי משהו, ואפילו אם קר לי או חם לי, אני עוצרת, בודקת ומגלה שאם לא הכל, לפחות הרוב הוא באמת השלכה של התודעה. ולחשוב שבסך הכל נסעתי לגרמניה כדי ללמוד איך עושים את העבודה...

ודבר אחרון לפני שנפרד: חשוב לי להודיע לכם ש ב-14.02 בבוקר אל תחפשו אותי, לא פה, לא בפייסבוק ולא בבית. ב-14.02, למרות שהאירוע באותו היום יתקיים רק בערב, אני מתכוונת להיות מהבוקר במרכז הכנסים בקרית שדה התעופה כדי לתפוס מקום ליד הבמה. 
***

לקריאת כתבות נוספות במגזין קואצ'לטר
 
www.coachletter.co.il

גרסה להדפסה

  • לכתבות נוספות
  • שלח לחבר

    לא התקבלו תגובות לכתבה. הקלק כאן להוספת תגובה

  • מופעל על ידי קואצ'ינג אינטראקטיב 2006
    שרת מנוהל בחברת